מבוא

נושא העבודה שלנו הוא יוסף ויסמן, נצר אחרון. אדם ששרד את השואה ועלה לארץ מתוף ציונות גדולה להגן ולהלחם למען המדינה. בעבודה מפורט כל חייו מהולדתו עד מותו, מקומות שהיה בהם, פעילויות שפעל, איפה חי ואיפה מת.

שאלת החקר שלנו היא: מה מבין פעילויותיו של יוסף ויסמן, בחיים התרבותיים, הרוחניים והציוניים בוילנה בזמן המלחמה או השהייה במחנה העקורים לנדסברג, השפיעו על רצונו העז של יוסף ויסמן לעלות לארץ ישראל ולהגן על המדינה במלחמה.

בחרנו לעשות את העבודה שלנו בנושא נצר אחרון מכיוון שאנחנו מכירות בחשיבות הרבה ללמוד על קורבנות השואה, סבלם ובמיוחד אלו שהקריבו כל כך הרבה עבור מדינת ישראל. בנוסף, רצינו לעשות עבודת חקר שתפעל למען שימור זכרם של ניצולי השואה שהגיעו ארצה במיוחד לרגל ציון 70 שנה לעצמאות מדינת ישראל שאנו חוגגים השנה.

נצר אחרון הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית.(הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות) שחוו על בשרם את אימת השואה בגטאות ובמחנות הריכוז בהשמדה,במנוסה ובמסתור, בשטחים שנכבשו עי הנאצים ובלחימה לצד אנשי המחתרות בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ. בשנת מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל. אנו מנציחים את חללי ״נצר אחרון״ בספר ״ספר יזכור״ ובאנדרטה לזכרם בירושלים.

סרט תמונות

מסלול חיי יוסף ויסמן

סיפור חייו של יוסף ויסמן מתוך אתר "יזכור"

יוסף ויסמן

יוסף, בנם של רבקה ואברהם דוד, נולד בשנת תר"פ (1920) בפולין, בעיר ביאלה-פודלאסקה שבמחוז לובלין, במזרח המדינה. אביו היה למדן וחסיד ששקד על לימוד התורה יומם וליל, ויוסף קיבל חינוך תורני והצטיין בלימודיו. אמו ניהלה חנות מכולת ומכאן באה פרנסת המשפחה.

בסיום לימודיו היסודיים עבר יוסף ללמוד בישיבת נובוגרודק, ומשם המשיך לישיבה בברנוביץ.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939, סופח מחוז נובוגרודק לברית המועצות. בחורי הישיבה ברחו לווילנה. גם יוסף ואחיו יעקב חיים ברחו לווילנה, שם התאחדו עם אחותם בתיה.

וילנה נכבשה ב-19 בספטמבר 1939 בידי הצבא האדום הרוסי, והעיר נמסרה לידי הליטאים. ביולי 1940 צורפה ליטא לברית המועצות והפכה לרפובליקה סובייטית. הפעילות הכלכלית, הציבורית והחינוכית נאסרה על היהודים, ואלפים מהם יצאו את העיר.

ב-24 ביוני 1941 פלשו לווילנה הגרמנים. היהודים, שכעת מנו כ-55,000 איש, חויבו לשאת טלאי צהוב וזכויותיהם הבסיסיות ניטלו מהם. בחודשים אוגוסט-ספטמבר 1941 נערכו אקציות, וקרוב ל-8,000 יהודים נרצחו באתר ההשמדה פונאר.

בספטמבר 1941 הוכרז על הקמת גטו בווילנה, וכ-40,000 יהודים רוכזו בו. מספרם הלך והתמעט בעקבות האקציות המרובות ומעשי הרצח ההמוניים. עד סוף 1941 נרצחו בגטו 33,000 מיהודי וילנה.

הריסות גטו וילנה

בספטמבר 1943 נערכו אקציות גירוש למחנות ריכוז באסטוניה והגטו חוסל. אלפי ילדים, נשים וזקנים נשלחו למחנה ההשמדה בסוביבור, שם נטבחו באכזריות. כמה מאות מתושבי הגטו הצליחו לצאת ליערות הסביבה, שם התארגנו בפלוגות של פרטיזנים להמשך הלחימה בגרמנים.

באותן שנים הצליחו כמה מאות מבני הישיבה להגר, בחלקם הגדול ליפן ומיעוטם לארץ ישראל. יוסף לא הצליח לעזוב, ובתקופה זו הצטרף לתנועה הציונית.

במהלך שנת 1943 נרצחו אחיו ואחותו של יוסף. הוא עצמו, היחיד ששרד מהמשפחה, נשלח מגטו וילנה למחנות עבודה שונים בלטביה ובגרמניה והתענה קשות. בסוף המלחמה מצאוהו האמריקאים שוכב בערמת גופות קרות כשהוא במצב של אפיסת כוחות. הוא הובא לבית חולים, ולאחר שלושה חודשי טיפול התאושש.

יוסף עבר ללנדסברג, גרמניה, שם שהה שנה אחת במחנה העקורים. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ "בני עקיבא" ועסק בהדרכה בשיעורי תורה ובעברית. מספרת בת דודו: "שאיפה אחת מילאה את לבו: לעלות ארצה. רבות היו האפשרויות, ואף התנאים היו נוחים להישאר ולחיות בגרמניה, ולו לכמה שנים כדי לעשות עושר, אך אהבה עזה למולדת פיעמה בו והוא היה בין הראשונים שעלו ארצה מאותו מחנה."

באביב 1946 המשיך עם קיבוצו לקיבוץ הכשרה של תנועת "תורה ועבודה" בוואלמאדינה שבאיטליה, וגם שם היה פעיל בשטח התרבותי.

במקום זה נודע לו על הירצחם של הוריו ואחיותיו בידי הנאצים. במכתב שכתב לקרוביו בארץ הוא משתף בתחושותיו: "אני מתאמץ להפסיק מנושא זה, כי אם אכתוב על כך לא תספיק הדיו בשבילי ואצטרך לגמור בדמעות-דם. אומר די לצרותינו! כשאזכה בקרוב לעלות ארצה אז אספר לכם הכול בפרוטרוט. תשמרו את המכתב והתמונות שאני שולח לכם. את ה'אוריגינל' של תמונת אחי מנעוריו שמרתי בכל ימי היותי בגטו ובמחנות, בכל הביקורים והחיפושים. רק זה נשאר לי מכל תמונותיי, ממשפחתי".

ב-14 ביולי 1946 הוא כותב לקרוב משפחתו: "... בייחוד אני מודה לך על מיליך היקרות שכתבת לי, היקרות לי מפנינים ומפז, דברי-ציונות, דברים מעודדים, דברים הנותנים לי חילוף-כוח בחיי פה בגלות, דברי ביטחון ותקווה, שהיישוב לוחם כדי לקבלנו. וגם אנו לוחמים ברוב מרץ לכניסתנו ארצה, למולדתנו אשר הייתה שלנו ותהיה שלנו. למרות הכול נעלה ארצה, הניצחון יהיה לצדנו ונקים מדינה עברית, כי איננו מבקשים 'נדבות' ממי שהוא, כי איננו אביונים מחזרים על הפתחים; אנו דורשים מדינה עברית, כי היא שייכת לנו, ושילמנו די 'דמים' - תרתי משמע. ואם אדוני-העולם בוגדים בנו, אין אנו מתחשבים בהם, כי הם בעלי-בתים זרים, אורחים בלתי-מוזמנים. ואם נפלו אלף, אלפים נעפיל! ודי לשוטט בגלות! לעת-עתה אני נמצא פה בוואלמאדינה, בקיבוץ יפה ומסודר בכול - בתרבות, בעבודה ובמזון. ואנו מחכים ומצפים בכל רגע ורגע לפקודת "עלייה".

אוניית המעפילים "כ'ג יורדי הסירה"

הרגע המיוחל הגיע ב-2 באוגוסט 1946, אז עלה יוסף עם חבורתו על אוניית המעפילים "כ"ג יורדי הסירה". האונייה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' של ה"הגנה", הפליגה מנמל בוקה דה מגרה באיטליה, כשעל סיפונה 790 מעפילים. לאחר שנתגלתה על ידי מטוס סיור בריטי נשלחה אליה משחתת של הצי המלכותי הבריטי, המלחים השתלטו על הספינה וגררו אותה לנמל חיפה. המעפילים פתחו בשביתת רעב במחאה על גירושם הצפוי, ולאחר מאבק אלים הועלו לאונייה בריטית והובלו למחנות הגירוש בקפריסין. מספרת בת דודו של יוסף: "הם היו הראשונים שהועמדו בפני מציאות אכזרית כזו, של תעלולי השלטון העוין בארץ, וכולם כאיש אחד התנגדו לה, בכל יכולתם".

כמחצית השנה שהה בקפריסין. בתקופה זו היה יוסף פעיל בתנועת "הפועל המזרחי", והמשיך לעסוק בפעולות תרבות ובהוראת עברית. בד בבד, נטל חלק באימוני ה"הגנה", מתוך הכרה עמוקה כי בארץ צפויה תקופת מאבק קשה שיש להתכונן לקראתה.

בחודש אדר תש"ז (פברואר 1947) הגיע יוסף לארץ. שהה תקופת מה במחנה עולים בקריית שמואל, ואז התאחד עם קרוביו בירושלים, אך רק לזמן קצר. אלה רצו כי יישאר עמם, אך רצונו הלוהט לשרת את המולדת במידה הגדולה ביותר הובילו לכפר עציון.

בכפר עציון, ראשון יישובי גוש עציון, נקלט יוסף יפה בחברה ובעבודה, במשק ובבניין, ובשעות הפנאי עסק בתורה. הוא הרבה לכתוב לקרוביו ולתאר את המתרחש בגוש, כשממכתביו נובעת אמונה חזקה ושלמה בצדקת הדרך, וביטחון ותקווה לגבי העתיד. ביום 20 באפריל 1947 הוא כותב: "אני מרגיש עצמי בטוב. אני בריא, שמח ומאושר. אם יש לי איזו דאגה אני משתדל להסיח דעתי ממנה ועושה את עבודתי הלאה. אני מתגבר בתקוותי ובתקוות הכול כי יהיה טוב, כי מוכרח להיות 'טוב', כי עתידנו עוד יזהיר כנוגה אור. ואת חלומנו נגשים. לא לשווא יהיה עמלנו. כל טיפה של דם נקי תתבע כפליים. העיקר נזדיין במרץ וברוח ונאחד כל פעולותינו וכל רעיונותינו למרכז אחד נקי וצלול. אז נצליח בזה שכל יהודי רוצה להצליח ולמצוא בארצו..."

שלושה חודשים אחר כך, ב-14 ביולי 1947, הוא כותב: "... הימים ימי עבודה הם, העבודה הולכת ונמשכת במלוא הקיטור... תודה לאל, אני בריא, עובד בבניין, במשך השתתפותי בבניין גמרנו חמישה בתים, גם לעתים קרובות אני שומר... ואני שבע רצון".

על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. מאז עמד המקום במוקד התקפות בלי פוסקות.

ימים ספורים לאחר ההחלטה כותב יוסף: "8 בדצמבר 1947. באמת יש לי הרבה לכתוב לכם, מתקופת השמחה, ומתקופת המצב הנוכחית, אלא אסתפק עכשיו בשורות מספר, כיוון שהזמן והמצב לא מרשים לי להרבות ולהאריך בכתיבה... ימי השמחה עברו אצלנו כמו בכל היישובים היהודיים, קולות ששון ושמחה נישאו מכפר עציון על כל ערי והרי יהודה, האדיר?ת, השירה וההתרגשות, השמחה והריקודים החמים - אי אפשר לי לתאר לכם במילים... שמחה כזאת עוד לא ראיתי, ובשמחה כזאת עוד לא השתתפתי מיום היותי לאיש. נקווה שכאלה תהיינה הרבה והרבה!" ואף כי השמחה מהולה הייתה בעצב, שרתה רוחו האופטימית מעל הכול ולא נדמה: "ימי השמחה נגמרים והגיעו ימי עצב, ימים לעמוד על המשמר ולהיות מוכן להדוף כל ניסיון מצד האויב הרוצה לשלול מאתנו זכותנו לחיות כעם חופשי במדינתו. נהיה בטוחים שננצח בכל החזיתות כי הצדק אתנו... נעלה את שמחתנו 'במדינה העברית' מעל לראשינו. אל דאגה! השמש מתחילה לזרוח לניצחוננו".

בחורף תש"ח השתתף יוסף באימונים, בעבודת ביצורים ובשמירה, וכחבר פל"ם (פלוגת משמר) של המשק התגלה כאחד מטובי הלוחמים. בינתיים מצא לו חברה כלבבו, רחל הילר, והם החליטו לבנות יחד את ביתם בכפר אחרי הניצחון.

ביום 17 בינואר 1948 הוא כותב: "...מעשי חשמונאים היו כאן, ולא עוד, אלא שגם אני זכיתי להיות בין אלה ולקחת חלק במעשי הגבורה האלה. בעיני ראיתים, חייתי והייתי בהם: המונים-המונים הקיפו והתקיפו אותנו ורצו להשמיד, להרוג ולאבד את הכול... אבל אחת ידענו וזכרנו: בתפילת שחרית אמרנו 'אל נקמות הופיע' - וכך היה. אנחנו ראינו את נפלאות ה' וגבורת ה' אשר נתן כוח וגבורה בידינו להפיל חללים, פגרים. אנחנו ראינו אותם כורעים תחתיהם ומשאירים את פגריהם והניצולים ברחו כל עוד נפשם בכפם, ואנחנו קמנו ונתעודד. נמסרו גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. 'נס גדול היה שם' לפני אלפיים שנה - וההיסטוריה חוזרת על עצמה. נס גדול היה כאן בהרי-יהודה, במקום בו לחמו הראשונים לפנינו..."

בשל חשיבות גוש עציון במערכה ושליטתו על הכביש המחבר בין חברון וירושלים פתח הצבא הירדני הסדיר ("הלגיון הערבי") במתקפה עזה עליו עוד קודם לסיום המנדט וצאת הבריטים מהארץ.

בששת חודשי המערכה היה גוש עציון נתון במצור מרבית הזמן, אי בודד של התיישבות יהודית מוקפת ערבים. כל אנשי הגוש, ויוסף ביניהם, שירתו במחוז ירושלים של ה"הגנה", שלימים הפך לחטיבת "עציוני" - היא חטיבת "ירושלים" (חטיבה מספר 6). ה"הגנה" תגברה את הגוש בלוחמים נוספים מחטיבת "הראל" של הפלמ"ח, מאנשי החי"ש (חיל השדה) של הארגון מירושלים ומהחי"ש הדתי בתל אביב.

ב-16 במרס 1948 כותב יוסף: "... בדרך כלל שוררת הפוגה במקצת בסביבתנו. אנו תקווה ששלום ושלווה ישכנו בגבולותינו בפרט, ובכל גבולות הארץ בכלל. אני בריא ומצב רוחי טוב. אני בין הרבים העומדים איתן על משמרתם. אנו מקווים ששכנינו לא יעזו לפגוע בנו אחרי הלקח הטוב שקיבלו כאן..." ביום 3 באפריל 1948 הוא כותב: "... לבטח שמעתם וקראתם הרבה על מה שהתרחש כאן לפני ימים מספר. לוחמים עברים החזיקו מעמד בקרב של שלושים שעות במצב נורא ואיום, שכנו בתוך לועו של הארי. עייפים, רעבים וצמאים, שבורים ורצוצים לחמו עם האויב אשר רצה להשמיד אותם כליל, אבל לשווא היה זממו הרע. המעטים ניצלו על ידי משא ומתן עם הצבא שנתאכזב אחר כך, חבל, חבל על הכלים שנפלו בידי מרצחים... אבל הנפש יקרה לנו". בהמשך הוא מתאר גם את החיים שמעבר למצב הביטחוני: "אנו משתדלים שהחיים יישאו אופי תרבותי, ובאמת בשעות הפנויות מתאספים חוגים שונים ולומדים שונות. מדי פעם בפעם מסדרים הצגות, עובדים ושומרים ועובדים. וכן יום גורר יום, לילה גורר לילה, עד שהימים הנוראים והעצובים יחלפו וילכו לעזאזל, ויגיעו ימים טובים, ימי שלום, ימי תרועות-ניצחון בחוצותינו... מזג האוויר אצלנו על פי רוב גשום הוא. גשם יורד בזעף, יורד ויורד ואינו פוסק. כל הבר?כות מלאות. לפני שבועיים בערך היו ההרים מכוסים שלג. דרכנו בשלג עד למעלה נעליים. דימיתי שאני נמצא בתוך איזה כפר פולני".

במכתב מ-6 במאי 1948 ניכר המאבק המתחולל בנפשו: "... אני משתדל להתגבר ולהתחזק, אחרי הימים הקשים שעברו עלינו. קשה לי לכתוב, אני נמצא עוד תחת רושם ההתקפה הכבדה והרעשת הכלים מכלים שונים, קולות וזמזומים שונים. הם סבלו אבדות כבדות מאוד... מוכרחים להמשיך בדרכנו עד הניצחון והגשמת החזון!"

ההתקפה האחרונה והגדולה מכולן על גוש עציון נערכה בימים 13-12 במאי 1948. חיילי הלגיון השתלטו על כמה משלטים הסמוכים לכפר עציון, והצליחו לבתר את הגוש לשניים. למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), פרצו את ביצורי הכפר כשהם חמושים במשוריינים ובארטילריה, ומלווים בכוח מקומי רב מכפרי הסביבה.

יוסף, שבימי ההתקפה האחרונים השתתף בהגנת הקטע המערבי של הכפר, נפגש עם חברתו בפעם האחרונה במקלט שמתחת לבניין המנזר הגרמני - מושב המפקדה ותחנת העזרה הראשונה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין על יושביו ואלו נקברו חיים תחת ההריסות. יוסף וחברתו רחל הילר היו בין הנופלים.

למעלה ממאה מגיני הכפר נפלו באותו יום, רבים נרצחו לאחר שנכנעו. למחרת, ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), יום הכרזת המדינה, נכנעו מגיני יתר שלושת יישובי גוש עציון: רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ביום זה חדל הגוש מלהתקיים, ושרידי מגיניו הלכו בשבי הירדני.

יוסף היה בן עשרים ושמונה בנפלו.

גופות הנופלים נותרו במקום נפילתם במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו בשנת 1949 במבצע מיוחד של הרבנות הצבאית. הם הובאו למנוחת עולמים בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

הספיד את יוסף חברו: "מופלא היה הבחור היקר הזה: מצניע לכת היה, אך מלא גאווה לאומית. חדור אהבת הבריות, אך שנאת מוות שנאה נפשו את המציקים לעמו. גחלת אהבה לעמו ולארצו טמון בלבו, בעברו בכור הענות ובהיותו בגולה הדוויה. תמיד אמר שיש לשכוח את העבר הנורא ולהתמסר בכל הכוח לבניין העתיד, ורק עתיד אחד היה קיים בשבילו - עם חופשי במולדתו, אבל בלבו שמר את היגון הכבד והנורא על אובדן כל משפחתו, בתופת המלחמה. הוא חזה את המדינה, ידע שהיא מוכרחה לבוא, נלחם ונפל למענה, אך לא זכה לראות בהתגשמות חזונו, ואף לא לדעת בשעת נפילתו, שאת המדינה שירת, ולמענה נפל".

בכרך ב' של "גוילי אש" - ספר שערך משרד הביטחון ובו מעזבונם הספרותי-אמנותי של הבנים שנפלו, פורסמו מכתבים שכתב יוסף לקרוביו מתחנות חייו השונות.

החלל הינו "נצר אחרון".

חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)סיפור

חיי הרוח והתרבות היהודיים בוילנה

וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית 

בשנות ה-90 של המאה ה-19 וילנה נהייתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בתחילת המאה ה-20 נהייתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב-1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, הייתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית. המחצית הראשונה של המאה ה-20 בימי מלחמת העולם הראשונה הייתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים. גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות. בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית הייתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר.


       


גטו וילנה בלט בפעילות תרבותית ענפה ואינטנסיבית עד להתמיה. הפעילות המיוחדת הזו, שללא ספק הושפעה מהמסורת התרבותית –למדנית המפוארת של העיר, תרמה רבות להעלאת המורל של יהודי הגטו והיוותה ביטוי להתמודדותם עם המדיניות ומעשי הרצח הנוראים של הנאצים.
 מערכת החינוך: זמן קצר לאחר הקמת הגטו נוסדו בו שני בתי ספר. זה נעשה ביוזמת המורים והיודנראט נתן את תמיכתו. בנובמבר 1942 התוסף בית ספר שלישי. לאחר תקופת האקציות התייצב מספר התלמידים על כ-1,500 ילד. בנוסף פעלו שני גני ילדים ובית ספר ברמה תיכונית עם כ-100 תלמידים.
פעל גם
בית ספר למוסיקה בעל שלוש מגמות לימוד עם כ-100 תלמידים. בבתי הספר התקיימו חגיגות וטקסים הקשורים במועדי ישראל ובאירועים היסטוריים – ספרותיים שונים. הקשר בין המורה לתלמיד היו הדוק ביותר, עם הרבה רגש, והפעילות הייתה אינטנסיבית ביותר.
 בגטו נוסדו מועדון לנוער (לבני 18-16) ומועדון לילד, אשר קיימו פעילות ענפה עד להתמיה של חוגים, משפטים היסטוריים ודרמה. יצחק רודאשבסקי נותן ביטוי נלהב ביומנו ב-9 בינואר 1943: "הערב חגיגת המועדון הגדולה...עד 12 בלילה הראה החוג הדרמטי שלנו את כוחו...רוחנו שאנו נושאים אותה בגאון בין חומות הגטו, תהיה המתנה היפה ביותר לעתיד הזורח עתה. יחי הוער! הקדמה של עמנו". היודנראט נתן דעתו לטיפול בילדים, יתומים וילדים במצוקה והקים פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים לגיל הרך ומעון יום לילדים של הורים עובדים. תוכנית הלימודים של בתי הספר התגבשה לאחר חילוקי דעות, וכללה בנוסף ליידיש ומקצועות כלליים גם עברית, תנ"ך ומקצועות של ארץ ישראל. התיאטרון: תיאטרון הגטו (געטא-טעאטער) הוקם ביוזמה "מלמטה" – של השחקנים, הזמרים והבמאים שנותרו בחיים - וקיבל מיידית את האפוטרופסות של הנהלת הגטו. המופע הראשון נערך בינואר 1942, כחודש לאחר האקציות הנוראות שכילו מעל למחצית מהתושבים, ונתקל בהתנגדות נחרצת מהציבור. ברחובות נתלו מודעות "אין עושים תיאטרון בבית קברות" ובמפלגות דנו בהחרמתו. עמדת הציבור השתנתה לחלוטין לאחר המופע הראשון ואלה שבאו אחריו והוא זכה להכרה ולהערכה נלהבת. ההצגות היו ברמה גבוהה ותרמו רבות להעלאת המורל של התושבים המדוכאים. כעבור שלושה חודשים עבר התיאטרון למשכן קבע באולם של "התיאטרון העירוני הקטן" בו היו למעלה מ-400 מקומות ישיבה.
 מוסיקה: לצד התיאטרון פעלה תזמורת סימפונית (וממנה אף נגזרה תזמורת קאמרית) ומקהלה ביידיש. עם הזמן נוסדה גם מקהלה עברית, לראשונה בווילנה !היצירה המוסיקלית של גטו וילנה הצטיינה במקוריות, רבגוניות והיקף עצום וחלק ממנה התפרסם ברבות הימים בכל העולם היהודי. כדוגמה לכך יכול לשמש המנון הפרטיזנים היהודים.
הספרייה: הוקמה כמה ימים לאחר הכניסה לגטו ונוהלה על ידי הרמאן קרוק, כותב היומן הנודע. היו בה ספרים וחוברות למכביר. הספרייה נהנתה מפופולאריות רבה: בשנה הראשונה לקיומה היא השאילה כ-90,000 ספרים ובנובמבר 1942 נערכה חגיגה מיוחדת לרגל השאלת הספר ה-100,000. בחודשי האקציות ההמוניות אוקטובר-דצמבר 1941 קריאת ספרים הייתה מרובה ביותר והושאלו בממוצע כ-8,500 ספרים בחודש. הספרייה כללה אולם השאלות, אולם קריאה (היחיד המרווח בגטו ), ארכיון הגטו, מדור סטטיסטי וחנות ספרים (שנסגרה על פי צו גרמני) ועם הזמן אף הוקם מוזיאון יודאיקה. ספורט ושחמט: נערכו תחרויות ואליפויות בין קבוצות מהגטו וגם ממחנה העבודה קייליס. הענפים הנפוצים היו אתלטיקה (ריצות, קפיצות ואפילו מרתון ), כדורעף, כדורסל, טניס שולחן והתעמלות וריתמיקה. ביולי 1942 הוקם מגרש ספורט. בין 400 ל-1,200 איש עסקו בספורט בצורה זו או אחרת ובנוסף לכך תלמידי בתי הספר.
 התקיימה גם פעילות ענפה בשחמט, כולל אליפויות וחלוקת פרסים.
 אירועי תרבות: בגטו נערך מגוון רחב של פעילויות על במות אמנים, בתי ספר ופנימיות.  חגיגות רבות היו במועדי ישראל ובחגים "חילוניים" כמו 1 במאי, ראש השנה האזרחית ו-ט"ו בשבט. ב-ט"ו בשבט שחל בינואר 1943 נערכו חגיגות בבתי הספר תחת הסיסמה "דרישת שלום מילדי הגטו לילדים בארץ ישראל" (!).היו גם ערבי עיון בארגון הסופרים והאמנים ותחרויות ספרותיות עם הענקת פרסים. נערכו גם תערוכות ציורים ותחרויות עם פרסים ונתגלה כישרון הציור הנדיר של הילד בן ה-11 שמואל בק (שברבות הימים זכה לשם עולמי).
 הווי : בגטו נוצר פולקלור שכלל ביטויים, מטבעות לשון והומור- לעתים מקאברי, שנבעו מתנאי החיים. הדבר סיפק לאנשים מפלט למצוקות היומיומיות. השתמשו בביטויים כמו "סופנו פונאר" לציון המוות הבלתי נמנע, "מאלינה" למחבוא הצלה, "כאפונעס" (חוטפי היהודים ורוצחיהם), "הלוואי ואזכה להגיע לקבר ישראל" למוות טבעי וגואל, "הוא יקר בעיניי כמו השיין", "יודנפארראט" – על משקל יודנראט שמשמעו ביידיש בגידת הוועד וכיוצא בזה.
 נפוצו בדיחות כמו: מה ההבדל בין הגרמנים לשמש? והתשובה: השמש עולה במזרח ושוקעת במערב ואילן הגרמנים עלו במערב ושוקעים במזרח; מדוע הסובייטים אינם מפציצים את הגטו? כי הוא טריטוריה שלהם. איך זה? כי הוא ססס"ר (ברית המועצות ) ובו הרחובות שאוולי, שפיטאלנה (בפולנית הם מתחילות ב-"ס"), סטראשון ורודניצקה; מהי העיר הארוכה ביותר? סטאלינגראד, כי לקח לגרמנים הרבה חודשים להגיע מהפרוור עד המרכז; היטלר אומר שאת המלחמה ינצח ה"ראסה" (גזע), סטאלין- ה"מאסע" (ההמון) ורוזוולט- ה"קאסע" (הקופה" ). חיי הרוח של גטו וילנה מצביעים על עמידתם של יהודי העיר מול הנאצים. מעשי הדיכוי והרצח של הגרמנים והליטאים והתנאים הנוראים שנכפו על היהודים, לא היה בהם כדי לשבור את רוחם של תושבי הגטו. לדעתנו הפעילות התרבותית של יהודי וילנה בשואה מהווה הוכחה מובהקת למאבקם בכוונות ההכחדה של הנאצים ולניצחון רוחם.

 רוב רבני העיר נרצחו בתחילת הכיבוש הגרמני ובגטו נותרו 3-2 בלבד. היו פעילים בית כנסת ושני בתי מדרש ובכולם התקיימו תפילות. בבתי המדרש היו גם ישיבות ושני בתי ספר וגם "חדר". היה קושי רב לקיים חיי דת כהלכתם. בראש וראשונה לא ניתן היה לשמור את השבת, שהייתה יום עבודה רגיל. גם האדוקים ביותר נאלצו לחלל אותה ועשו זאת מפאת פיקוח נפש. שומרי כשרות נאלצו לוותר כמעט לחלוטין על אכילת בשר, כי לגטו סופק בשר סוס טרף. יחד עם זאת נחוגו מועדי ישראל ככל שהדבר התאפשר: בפסח הוכנו מצות ומחלקת האספקה של היודנראט הקצתה מנת מצה לכל איש - בין רבע לחצי ק"ג לכל ימי החג וראש השנה תש"ג (12 ספטמבר 1942) עבר בהתרוממות רוח ובביקורים והילדים אף שלחו ברכות "שנה טובה"; יום כיפור עבר בזיכרון האקציות מהשנה הקודמת ואלפי הנרצחים, בסוכות הוקמו סוכות והעובדים מחוץ לגטו אף הצליחו להשיג לולב ואתרוג; בחנוכה שחקו הילדים בסביבונים ונערכו מסיבות ואפילו עצרת ("אקאדעמיע") חנוכה של הדתיים. כמו כן התקיימה מסיבה של "הברית העברית" וחגיגות בפנימיות ומועדונים של הילדים. בפורים היו מסיבות רבות, רעשני עץ והרצאות על החג. לילדים ניתנה האפשרות ללמוד בבית ספר דתי. המורה אליעזר גולדברג ייסד סמינריון דתי, בו נהג להקריא מדי שבוע פרק בהיסטוריה היהודית. ביום 24.1.1943 נערך סיום חגיגי של המסכת קידושין בהשתתפות נציגים מהנהלת הגטו, בו נישאו ברכות ותפילות. לאחר מעשי הרצח והרס המשפחות התעוררה שאלה הלכתית בענייני עגינות ואלמנות ואפשרויות חיתון מחדש. לקח זמן עד שהובן שמי שנלקח לפונאר לא ישוב עוד, ויצירת זיווגים חדשים אינה בגדר איסור. -האם האירועים האיומים חיזקו את הדת או הרחיקו את האמונה? מציין דבורז'צקי: "היו...תופעות של התרופפות האמונה בשמים, כפירה מתמדת שלאחר ייאוש; תופעות של אדישות גמורה לכל מחשבה מחוץ לנעשה בין כותלי הגטו – לא אמונה ולא כפירה רק מחשבה אחת תמידית, כיצד להיחלץ מהסכנה האורבת; וכן היו תופעות של התלהבות דתית מסתורית, של "אף על פי כן", אמונה בלתי מעורערת בדרכי ההשגחה, ביטחון בגאולה הקרובה שתבוא אחרי ימי הזוועה, ונכונות נפשית לקידוש השם".
   

הפעילות התיאטראלית והמוסיקלית נתנה השראה ליוצרים. דוגמה לכך הוא המחזה "גטו" של יהושע סובול, אשר זכה להצלחה רבה, תורגם לשפות זרות והוצג על במות ברחבי העולם.

מחנה העקורים לנדסברג

רקע – מחנות באזור לנדסברג במהלך השנה האחרונה למלחמה.

במהלך השנה האחרונה למלחמה, 1944/45, בסביבות העיירה לנדסברג, הייתה רשת גדולה של מחנות ריכוז ועבודה לעובדים זרים, שבויי מלחמה ומחנות ריכוז ליהודים. ב- 9 לאוקטובר 1944, ד"ר מוס, חבר הממשל המחוזי, שלח דו"ח סטטיסטי לראשי העיריות השונים במחוזות לנדסברג ושונגאו אשר כלל רשימה של 21 מחנות עם 5251 אסירים אשר כללו שבויי מלחמה מפולין, רוסיה וצרפת ועובדים זרים אשר גורשו למזרח גרמניה לעבודות. האסירים הנ"ל עבדו עבור חברות גרמניות כגון DAG (חברה ליצור חומרי נפץ) BAWA (חברה לעבודות עפר), חברת המים של בוואריה ו- Organization Todt (הארגון אשר סיפק עובדי כפייה לתעשיית החימוש).

בנוסף, היו במחוז 9 מחנות ריכוז ליהודים (ובנוסף אחד בתהליכי בניה שלא סופקו לגביו נתונים) אשר הועסקו כעובדי כפייה במפעלים השונים – רובם בבניית בונקרים ענקיים שיועדו למפעל מטוסים תת קרקעיים.

כאשר כוחות בעלות הברית החלו להתקדם ולכבוש חלקים מגרמניה, למרות שהרשויות הגרמניות (האזרחיות והצבאיות) היו ערות למסות של העובדים הזרים באזור, אף אחד לא שם דעתו לנושא זה ולאפשרות החזרת העובדים הזרים למדינותיהם ולהיפך, הם נוצלו עד הרגע האחרון.

המצב בסוף המלחמה

ב- 27 לאפריל 1945 עם כניסת הכוחות האמריקאים לאזור לנדסברג, הם נחשפו לזוועות במחנה הריכוז Kaufering IV (בו אסירים רבים נשרפו חיים ע"י אנשי ה- SS עם עזיבתם את המחנה), אך בו בזמן הם נתקלו בקבוצות רבות של ניצולי המחנות באזור, ממדינות שונות, דבר אשר גרם לא פעם לבעיות וקונפליקטים רבים. לדוגמא, הניצולים הצרפתים חברו לשבויי המלחמה מצרפת והחלו בתנועה מערבה לכיוון צרפת. דבר זה למשל, לא היה אפשרי לניצולים מפולין ולשבויי המלחמה הרוסיים והעובדים הזרים מארצות המזרח, אשר ארצותיהם היו כבושות ע"י הכוחות הסובייטים.  ובשל כך הרשויות היו צריכות למצוא פתרון לאנשים אלו (היכן לאכלסם) בלנדסברג.

הקבוצה הגדולה ביותר של אנשים אלו היו היהודים ניצולי המחנות באזור. לאחר שעברו את מאורעות השואה ושרדו, לא הייתה באפשרותם לחזור למדינותיהם. הם היו יותר מידי תשושים פיזית ונפשית ולא היו מסוגלים למסע כזה (הגם שרבים מהם לא רצו לחזור למדינותיהם).

הרשויות החלו להשתמש בביטוי "עקורים" (Displaced Persons ) לאנשים אלו אשר גורשו ממדינותיהם.

הקמת מחנה העקורים לנדסברג

המחנה העקורים לנדסברג נוסד ב- 9 למאי 1945, יומיים לאחר כניעתה הרשמית של גרמניה. בנקודת זמן זו, מחנה העקורים הכיל אנשים אשר גורשו למחנות בלנדסברג ובסביבה. כמיקום למחנה העקורים, הממשל הצבאי האמריקאי בחר מחנה לשעבר של הצבא הגרמני שנקרא קסרקטין סארבורג (Saarburg Kaserne ). למרות שבסיס זה קיבל את שמו מאדולף היטלר עצמו, הוא סיפק תנאים נוחים לעקורים. באופן טבעי, מתחים התפתחו במהרה בין הקבוצות השונות של העקורים. שתי הקבוצות העיקריות היו ניצולי השואה היהודים וקבוצות של בני לאומים שונים (לא יהודים ובעיקר מזרח אירופאים) אשר נרדפו ע"י הנאצים בשל דעותיהם הפוליטיות. בעוד קבוצה אחת הבינה שבני משפחתם וכל אשר הכירו הושמד ע"י הנאצים, אנשי הקבוצה השנייה ידעו והבינו שבמהרה הם יחזרו לארצותיהם, בתיהם ומשפחתם שנותרה מאחור.

מחנה העקורים היהודי

עד ספטמבר 1945 המחנה הכיל קבוצות רבות ומגוונות של מגורשים. אך לאחר שרב-סרן אירווינג היימונט קיבל פיקוד על מחנה העקורים, הוא הפך להיות מחנה עקורים ליהודים בלבד. זו הסיבה מדוע ההיסטוריה של המחנה כל כך חשובה. כפי שפרופסור שמעון סנופקובסקי, יושב הראש של הקהילות היהודיות בבוואריה תיאר זאת, במחנה העקורים לנדסברג "נוסתה מדינת ישראל בשלב טרום ממשלתי ומדינתי".

הניצולים במחנה העקורים החשיבו עצמם כ- "שארית הפליטה" אשר יתנו משמעות חדשה לעולם אשר נחרב ע"י גזענות וטוטליטריות. גברים ונשים כתבו באותיות עבריות (אל גם מילים ביידיש) סיסמאות על קירות המטות המפלגתיים שלהם על מנת להראות  את הדרך בה ראו את משימתם: "ארץ ישראל אמנם קטנה היא, אך יכולה היא לגדול באמצעות עבודתכם – דברו מעט אך עשו הרבה!". את מילים אלו ניתן עדיין היה לראות בשנת 1989 על אחד הקירות של בית מלאכה לשעבר מחוץ לשערים של מחנה העקורים בלנדסברג.

ניתן לראות בשני הרעיונות העיקריים במשפט זה כאבני הנגף של מדינת היהודים החדשה אשר תקום, שהתחילה לגבש את צורתה במחנה העקורים לנדסברג.

החזרה לחיים

ההיסטוריון היהודי-אמריקאי אברהם פק (Abraham Peck ) אמר שהשואה "נולדה" בלנדסברג (בזמן מאסרו של אדולף היטלר בכלא לנדסברג במהלך שנת 1924 הוא כתב את ספרו "מיין קמפף"), המקום בו השואה קרתה בשלבה האחרון והאכזרי ביותר בו אנשים עונו למוות תחת הסיסמא הנאצית "Arbeit Macht Frei – העבודה משחררת", אך הוא ציין גם כן שזה המקום שבו "שארית הפליטה" ניסתה להמשיך "מעבר לשואה", היכן שהם אספו את עצמם מחדש ואספו כוחות וכבוד עצמי מחודש והחלו שוב לעבוד ולחיות כבני אנוש ובעבור ערך עצמי ואנושי (ולא כחיות או עבדים עבור מישהו אחר) – ערך אשר היה מכריע בבניה של מדינתם הם בעתיד. לפיכך מחנה העקורים לנדסברג ייצג לא רק את סופה של השואה, אלא גם כן את לידתם מחדש של החיים. רבים מהגברים והנשים שעזרו לבנות את מדינת ישראל כמדינה שהיא כיום, היו ניצולים מאחד המחנות באזור לנדסברג, הם רכשו מקצוע במחנה העקורים ולמדו כיצד לבנות דמוקרטיה, איך לרכוש מחדש את ערכי דתם וכיצד להתכונן לארץ ישראל.

בתי ספר במחנה העקורים

בתי הספר במחנה העקורים נוהלו ע"י ד"ר אוליסקי, ניצול שואה מליטא. הוא ביצע את תפקידו באופן מופתי והקים כיתות לימוד ובתי מלאכה רבים. הוא השפיע גם רבות בעניינים תרבותיים במחנה. בשלב מאוחר יותר ד"ר אוליסקי השפיע רבות על מערכת החינוך המקצועי במדינת ישראל. כבר במחנה לנדסברג היה בעל כישרון גדול בשכנוע לפנות לחינוך מקצועי והיה ידוע בכישרונו במציאת פתרונות מעשיים לבעיות רבות במחנה.

תנועת הקיבוץ במחנה העקורים

חברי תנועת הקיבוצים במחנה הפליטים ביקשו שכל  עוד הם ממתינים לעלייה לארץ ישראל, תינתן להם האפשרות לעבד מספר חוות חקלאיות שהיו שייכות בעבר לבעלי תפקידים נאצים. הם סרבו בכל תוקף לעבוד בחוות אשר היו שייכים לגרמנים. בשנים לאחר 1945 נוסדו תשעה קיבוצים במחוז סביב לנדסברג והם היו שונים ומגוונים אחד מהשני בתפיסותיהם האידאולוגיות, החל מסוציאליזם וכלה  בדתיות אורתודוכסית.

עיתון מחנה הפליטים לנדסברג.

מכיוון שרב-סרן היימונט, מפקד מחנה העקורים, לא הצליח למצוא מכונת דפוס עם אותיות עבריות, הוא הציע להשתמש בפונטים לטינים ומיידיש פונטית ולכן העיתון הופיע תחת השם "Jiddische Landsberger Cajtung ". הוא הודפס ע"י חברת הדפוס נאומייר מלנדסברג והחשבון לבית הדפוס שולם ע"י המועצה המחוזית. זה היה העיתון היהודי הראשון שהופיע באזור לנדסברג. עורך העיתון היה ד"ר וולסונוק, יהודי ליטאי אשר היה הדובר הראשון של העקורים מול השלטונות האזרחיים הגרמנים החל מה- 8 למאי 1945. הגיליון הראשון של העיתון הופיע בתאריך ה- 6 לאוקטובר 1945. העיתון הכיל חדשות מכל העולם, חדשות ממחנה העקורים ונהלים של מחנה העקורים, מאמרים ספרותיים ומאמרי ביקורת. אין זה מפתיע שמאמרים רבים עסקו בחיי היהודים בליטא טרום מלחמת העולם השנייה. 

העיתונאי ל. שניידרמן, קרא לעיתון מחנה העקורים בלנדסברג העיתון היהודי הטוב ביותר במחנות הגרמנים.

עיתון המחנה כלל גם כן מודעות דרושים, הודעות נישואין וידיעות פוליטיות שונות מהמחנה עצמו. כמו כן, העיתון הפך להיות אמצעי הקשר הראשי של הנהגת המחנה לאנשים שבו.

בחירות במחנה העקורים

בספטמבר 1945 נערכו ההכנות לבחירות הדמוקרטיות הראשונות במחנה העקורים. הבחירות היו מיועדות להתקיים בתאריך 21 לאוקטובר 1945, והתמודדו בהן מפלגות מהקבוצות השונות במחנה העקורים. עיתון היה כלי חשוב להעברת מסרים ודעות פוליטיות. בנוסף חולקו פליירים, התקיימו עצרות בחירות ועימותי בחירות בין המועמדים. בזמן עצרת פוליטית אחת גדולה בלילה שלפני הבחירות, אמר אחד המועמדים כי ראוי וסמלי שהבחירות הדמוקרטיות הראשונות של יהודים מאז השחרור יתקיימו בעיר בה אדולף היטלר כתב את "מיין קמפף". גוש האיחוד זכה בבחירות אלו ביתרון גדול על פני יתר המועמדים.

ביקור של בן גוריון במחנה העקורים.

ביום הבחירות, בן גוריון, מייסדה של מדינת ישראל, הגיע למחנה העקורים לנדסברג לביקור במפתיע. אחד מתושבי המחנה נזכר: "לאנשים כאן, בן גוריון נראה כאלוהים בכבודו ובעצמו. נראה היה כאילו הוא מייצג את התקווה של כולם לעלות לארץ ישראל. לעולם לא חווינו לפני כן פרץ כזה של אנרגיה. אינני מאמין שאפילו ביקורו של הנשיא טרומן במחנה גרר כזו התלהבות".

 רב-סרן היימונט הגיע למסקנה הבאה: "מר בן גוריון נראה כאיש בעל מח חריף אשר יודע בדיוק כיצד למצוא פתרונות מעשיים לבעיות שונות ומגוונות. הוא ציין שבפלסטינה הוא ניצב בפני בעיות דומות לשלנו במחנה. לפני לכתו, בן גוריון הביע את תמיכתו בבקשה של העקורים היהודים לקבל חוות גרמניות להקמת קיבוצים".

החיים מנצחים – שיעור הילודה עולה

נשים שיחקו תפקיד מרכזי בתנועת שארית הפליטה. אנשי התנועה החליטו כמובן שאל לאנשים לשקוע במרה שחורה ולגווע מבפנים מפני שזה יהיה ניצחון של דרכו של היטלר. לפיכך, האוכלוסייה היהודית של ניצולי השואה פיתחה רצון עז להנציח את חייהם דרך צאצאיהם. אהבתם לילדים מתוארת בצורה הטובה ביותר בשיר שנקרא "Cum Jidiszn kind " שפורסם בעיתון המחנה "Jiddische Landsberger Cajtung ".

בשנת 1946 חלה עליה משמעותית בשעורי הילודה במחנות העקורים היהודיים. למרות שחוקי הגנת הפרטיות של המועצה המחוזית של לנדסברג מנעו פרסום של שעורי הילודה, אנו יודעים ממקורות נוספים ששעורי הילודה במחנות העקורים היו גבוהים מהרגיל. לדוגמא, אנו יודעים שבין דצמבר 1946 ויוני 1947 היו בין 30 ל-50 לידות בחודש בין הניצולים במחנה העקורים.

אחד מני רבים שנולדו במחנה העקורים לנדסברג היה מנהל הארכיון של העיר סינסינטי בארה"ב, אברהם פק. הוא נולד ב-4 למאי 1946. הוריו החשיבו עצמם חברים בארגון שארית הפליטה. בנם, נצר בלבו את זיכרונותיהם של הוריו במחנה העקורים והיה להוט בבגרותו לחקור ולהנחיל לדורות הבאים את ההיסטוריה של מחנה העקורים לנדסברג. למשל, ב-10 לספטמבר 1989 הוא נאם בזמן קביעת לוח זיכרון במיקום של מחנה העקורים לשעבר בלנדסברג.

תמונות רבות נשתמרו של אימהות גאות מחזיקות את ילדיהן בזרועותיהן ומטיילות איתם ברחבי העיר לנדסברג בעגלות הילדים. זאת אומרת שלנדסברג לא היה רק מקום הולדתם של ילדים אלו אלא גם מקור לזיכרונותיהם המוקדמים ביותר של ילדים אלו.

ביקור של נציגי העיר לנדסברג במחנה העקורים

ב-1 לדצמבר 1948 ההנהגה של ארגון הפליטים העולמי, הזמינו מספר נציגים רשמיים של העיר לנדסברג לבקר במחנה העקורים בפעם הראשונה. בזמן זה מספר העקורים במחנה ירד כבר מתחת ל- 3,000.

ישנו דו"ח בן חמישה עמודים שנכתב ע"י ראש העיר של לנדסברג, טומה אשר מתאר את הביקור. בדו"ח, הנציג של ארגוני העובדים בעיר לנדסברג, פושל , מציין את הדברים הבאים: "במפגשים פומביים אנו נתקלים מדי פעם בהערות אנטישמיות. על פניו אנשים בסביבה שכחו שמחנות הריכוז באזור היו הסיבה העיקרית מדוע בעלות הברית לא הפציצו את לנדסברג. יש צורך להבהיר באופן חד משמעי לאנשים אלו שהיהודים ואנשים אנטי-פשיסטים נרדפו ע"י הגסטפו במשך 12 שנים. אסור שדבר כזה יחזור על עצמו שאנו, כדמוקרטים נרשה לאנשים כאלו לתפוס את השלטון פעם נוספת. זו כוונתנו לוודא שהשלטונות האמריקאים יסייעו לעקורים לחזור לחיים בטוחים ונורמליים. אנו מקווים שהבקשות של ארגוני העובדים יתקבלו על מנת לוודא שאנו חיים בחברה דמוקרטית.

ז'ק פלוסטר (Jacques Palustre ), יו"ר ארגון הפליטים העולמי, אמר את הדברים הבאים בדברי הסיכום שלו לנציגי העיר לנדסברג: "בדוברי בשם מועצת מחנה העקורים, אני מקווים שביקורכם השיג את מטרתו. לא היו בינינו קשרים עד היום. המפגש הראה שאזרחים רבים בלנדסברג לא ידעו כיצד החיים במחנה העקורים לנדסברג מתנהלים. כמו מחוצה לו, גם במחנה העקורים אנשים משקיעים שמונה שעות של עבודה מאומצת בכל יום. אני משוכנע שאחרי הביקור אתם תחשבו באופן שונה לגבי מחנה העקורים".

ביקור הקונסול הישראלי

ב-13 לינואר 1949, הנציג הרשמי הראשון של מדינת ישראל ביקר במחנה העקורים לנדסברג. ד"ר חיים הופמן, בעצמו ניצול של מחנות הריכוז Kaufering , נאם נאום בפני ניצולי השואה. נושא הנאום היה "יום השנה הראשון ליסודה של מדינת ישראל". בנאום זה, ד"ר הופמן, שמדינת ישראל היא תוצר של עבודה קשה ושל הרצון העז והנחישות של העם היהודי אשר מסוגלים לקיים מנהל עצמי. האירועים בשנה האחרונה הביאו לעם היהודי יותר כבוד מאשר ב-2000 שנים האחרונות. "הצטרפו אלינו" אמר ד"ר הופמן לעקורים במחנה. לאחר מכן הוא הזכיר להם שהוא עצמו היה מספר שנים קודם לכן אסיר במחנות הריכוז בלנדסברג, אך הוא גם אמר שבמחנה העקורים לנדסברג נוסד הארגון הציוני הראשון בכל גרמניה ושבלנדסברג הוקם בית הספר המקצועי היהודי הראשון, בית ספר שהיווה השראה ודוגמא לרבים אחרים שנוסדו בהמשך במדינת ישראל.

למרות שמדינות רבות הסכימו לקבל את העקורים, ד"ר הופמן קרא להם להפוך "לאזרחים חופשיים במדינת היהודים החופשית".

בסופו של הביקור של ד"ר הופמן בינואר 1949, יו"ר מועצת המחנה, ולדמן, הביע תקווה שמחנה העקורים יפונה במלואו במהלך החודשים הקרובים. עד אפריל 1950 מספר העקורים צנח מתחת ל-1,500 איש. בסופו של דבר מחנה לנדסברג הפך למקום מפלט לעקורים ממחנות אחרים אשר נסגרו.

סגירת מחנה העקורים לנדסברג

באוקטובר 1950 נותרו כ-1,100 עקורים במחנה. בתאריך ה-10 לאוקטובר 1950 הופיעה כתבה בעיתון הגרמני "Suddeutsche Zeitung " אשר נכתב בה "בהוראתו של ראש הממשל של בעלות הברית בגרמניה, ג'ון מק'קוי, על העקורים לפנות את המחנה עבור חיילים אמריקאים". המחנה בלנדסברג היה אמור להיות מפונה עד ה-1 לנובמבר 1950, באותו זמן עדיין היו בו כ- 1,096 אנשים, אך למעשה המחנה פורק ונסגר סופית בתאריך 24 לאפריל 1951.

סיכום

בעבודה זו אנחנו חקרנו את עברו וסיפור חייו של יוסף ויסמן כדי להבין בעצם מה גם לו להמשיך ולפעול בשביל המדינה החדשה ולמסור את חייו למרות כל מה שהוא עבר בשואה.
במהלך העבודה התייחסנו לאירועים שיוסף עבר והושפע מהם, למקומות בהם נולד וגר, החינוך שקיבל, האנשים איתם הסתובב ופעולותיו לפני מותו.
בביתו הייתה אווירה דתית ותורנית. אביו היה חסיד שלמד תורה והוא עצמו למד בישיבה וקיבל חינוך תורני. מכאן רואים שהיהדות והדת היה חלק בלתי נפרד ממנו. האהב לארץ והציונות כנראה נובעת מהחינוך והשורשים החזקים של התורה ושמירת המצוות.
בנעוריו יוסף היה גר בוילנה ואנחנו רואים שהיו שם חיי תרבות מרווחים, מבתי ספר, מוסיקה, עיתונות, ועד בתי תיאטרון מצליחים עם הצגות ופעילויות בכל החגים והמועדים.
ב1943 היו המון גירושים ויוסף וחבריו הצליחו לברוח והוא הצטרף לתנועה ציונית כמו שהוא חונך לעשות כל חייו.

אנחנו אף פעם לא נוכל לדעת מה גרם ליוסף לעשות את פעולותיו, המון גורמים יכולים להיות מעורבים במעשה אחד בלי שאף אחד יידע חוץ מיוסף עצמו אבל מה שנוכל לעשות זה רק לשער לפי מה שחקרנו ולמדנו. ממה שראינו אנחנו חושבות שמה שהחזיק את יוסף וחיזק אצלו את ההקרבה לארץ ישראל ולמות למען המדינה זה השורשים התורניים שלו והאווירה שהוא שאף בבית ובישיבות שבהן למד. הוא למד את התורה כל ילדותו, את אהבת הארץ, את אהבהת הקבה את עמ"י והציפייה לגאולה ולהקמת מדינה ליהודים. כל ילדותו דאגו  שהתורה והציונות ישתרשו בתוכו וזה מה שקרה ועזר לו לפעול ברגע האמת.