וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה-90 של המאה ה-19 וילנה נהייתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בתחילת המאה ה-20 נהייתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב-1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, הייתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה-20
בימי מלחמת העולם הראשונה הייתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית הייתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר.
גטו וילנה בלט בפעילות תרבותית ענפה ואינטנסיבית עד להתמיה. הפעילות המיוחדת הזו, שללא ספק הושפעה מהמסורת התרבותית –למדנית המפוארת של העיר, תרמה רבות להעלאת המורל של יהודי הגטו והיוותה ביטוי להתמודדותם עם המדיניות ומעשי הרצח הנוראים של הנאצים.
מערכת החינוך: זמן קצר לאחר הקמת הגטו נוסדו בו שני בתי ספר. זה נעשה ביוזמת המורים והיודנראט נתן את תמיכתו. בנובמבר 1942 התוסף בית ספר שלישי. לאחר תקופת האקציות התייצב מספר התלמידים על כ-1,500 ילד. בנוסף פעלו שני גני ילדים ובית ספר ברמה תיכונית עם כ-100 תלמידים.
פעל גם
בית ספר למוסיקה בעל שלוש מגמות לימוד עם כ-100 תלמידים. בבתי הספר התקיימו חגיגות וטקסים הקשורים במועדי ישראל ובאירועים היסטוריים – ספרותיים שונים. הקשר בין המורה לתלמיד היו הדוק ביותר, עם הרבה רגש, והפעילות הייתה אינטנסיבית ביותר.
בגטו נוסדו מועדון לנוער (לבני 18-16) ומועדון לילד, אשר קיימו פעילות ענפה עד להתמיה של חוגים, משפטים היסטוריים ודרמה. יצחק רודאשבסקי נותן ביטוי נלהב ביומנו ב-9 בינואר 1943: "הערב חגיגת המועדון הגדולה...עד 12 בלילה הראה החוג הדרמטי שלנו את כוחו...רוחנו שאנו נושאים אותה בגאון בין חומות הגטו, תהיה המתנה היפה ביותר לעתיד הזורח עתה. יחי הוער! הקדמה של עמנו". היודנראט נתן דעתו לטיפול בילדים, יתומים וילדים במצוקה והקים פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים לגיל הרך ומעון יום לילדים של הורים עובדים. תוכנית הלימודים של בתי הספר התגבשה לאחר חילוקי דעות, וכללה בנוסף ליידיש ומקצועות כלליים גם עברית, תנ"ך ומקצועות של ארץ ישראל. התיאטרון: תיאטרון הגטו (געטא-טעאטער) הוקם ביוזמה "מלמטה" – של השחקנים, הזמרים והבמאים שנותרו בחיים - וקיבל מיידית את האפוטרופסות של הנהלת הגטו. המופע הראשון נערך בינואר 1942, כחודש לאחר האקציות הנוראות שכילו מעל למחצית מהתושבים, ונתקל בהתנגדות נחרצת מהציבור. ברחובות נתלו מודעות "אין עושים תיאטרון בבית קברות" ובמפלגות דנו בהחרמתו. עמדת הציבור השתנתה לחלוטין לאחר המופע הראשון ואלה שבאו אחריו והוא זכה להכרה ולהערכה נלהבת. ההצגות היו ברמה גבוהה ותרמו רבות להעלאת המורל של התושבים המדוכאים. כעבור שלושה חודשים עבר התיאטרון למשכן קבע באולם של "התיאטרון העירוני הקטן" בו היו למעלה מ-400 מקומות ישיבה.
מוסיקה: לצד התיאטרון פעלה תזמורת סימפונית (וממנה אף נגזרה תזמורת קאמרית) ומקהלה ביידיש. עם הזמן נוסדה גם מקהלה עברית, לראשונה בווילנה !היצירה המוסיקלית של גטו וילנה הצטיינה במקוריות, רבגוניות והיקף עצום וחלק ממנה התפרסם ברבות הימים בכל העולם היהודי. כדוגמה לכך יכול לשמש המנון הפרטיזנים היהודים.
הספרייה: הוקמה כמה ימים לאחר הכניסה לגטו ונוהלה על ידי הרמאן קרוק, כותב היומן הנודע. היו בה ספרים וחוברות למכביר. הספרייה נהנתה מפופולאריות רבה: בשנה הראשונה לקיומה היא השאילה כ-90,000 ספרים ובנובמבר 1942 נערכה חגיגה מיוחדת לרגל השאלת הספר ה-100,000. בחודשי האקציות ההמוניות אוקטובר-דצמבר 1941 קריאת ספרים הייתה מרובה ביותר והושאלו בממוצע כ-8,500 ספרים בחודש. הספרייה כללה אולם השאלות, אולם קריאה (היחיד המרווח בגטו ), ארכיון הגטו, מדור סטטיסטי וחנות ספרים (שנסגרה על פי צו גרמני) ועם הזמן אף הוקם מוזיאון יודאיקה. ספורט ושחמט: נערכו תחרויות ואליפויות בין קבוצות מהגטו וגם ממחנה העבודה קייליס. הענפים הנפוצים היו אתלטיקה (ריצות, קפיצות ואפילו מרתון ), כדורעף, כדורסל, טניס שולחן והתעמלות וריתמיקה. ביולי 1942 הוקם מגרש ספורט. בין 400 ל-1,200 איש עסקו בספורט בצורה זו או אחרת ובנוסף לכך תלמידי בתי הספר.
התקיימה גם פעילות ענפה בשחמט, כולל אליפויות וחלוקת פרסים.
אירועי תרבות: בגטו נערך מגוון רחב של פעילויות על במות אמנים, בתי ספר ופנימיות. חגיגות רבות היו במועדי ישראל ובחגים "חילוניים" כמו 1 במאי, ראש השנה האזרחית ו-ט"ו בשבט. ב-ט"ו בשבט שחל בינואר 1943 נערכו חגיגות בבתי הספר תחת הסיסמה "דרישת שלום מילדי הגטו לילדים בארץ ישראל" (!).היו גם ערבי עיון בארגון הסופרים והאמנים ותחרויות ספרותיות עם הענקת פרסים. נערכו גם תערוכות ציורים ותחרויות עם פרסים ונתגלה כישרון הציור הנדיר של הילד בן ה-11 שמואל בק (שברבות הימים זכה לשם עולמי).
הווי : בגטו נוצר פולקלור שכלל ביטויים, מטבעות לשון והומור- לעתים מקאברי, שנבעו מתנאי החיים. הדבר סיפק לאנשים מפלט למצוקות היומיומיות. השתמשו בביטויים כמו "סופנו פונאר" לציון המוות הבלתי נמנע, "מאלינה" למחבוא הצלה, "כאפונעס" (חוטפי היהודים ורוצחיהם), "הלוואי ואזכה להגיע לקבר ישראל" למוות טבעי וגואל, "הוא יקר בעיניי כמו השיין", "יודנפארראט" – על משקל יודנראט שמשמעו ביידיש בגידת הוועד וכיוצא בזה.
נפוצו בדיחות כמו: מה ההבדל בין הגרמנים לשמש? והתשובה: השמש עולה במזרח ושוקעת במערב ואילן הגרמנים עלו במערב ושוקעים במזרח; מדוע הסובייטים אינם מפציצים את הגטו? כי הוא טריטוריה שלהם. איך זה? כי הוא ססס"ר (ברית המועצות ) ובו הרחובות שאוולי, שפיטאלנה (בפולנית הם מתחילות ב-"ס"), סטראשון ורודניצקה; מהי העיר הארוכה ביותר? סטאלינגראד, כי לקח לגרמנים הרבה חודשים להגיע מהפרוור עד המרכז; היטלר אומר שאת המלחמה ינצח ה"ראסה" (גזע), סטאלין- ה"מאסע" (ההמון) ורוזוולט- ה"קאסע" (הקופה" ). חיי הרוח של גטו וילנה מצביעים על עמידתם של יהודי העיר מול הנאצים. מעשי הדיכוי והרצח של הגרמנים והליטאים והתנאים הנוראים שנכפו על היהודים, לא היה בהם כדי לשבור את רוחם של תושבי הגטו. לדעתנו הפעילות התרבותית של יהודי וילנה בשואה מהווה הוכחה מובהקת למאבקם בכוונות ההכחדה של הנאצים ולניצחון רוחם.
רוב רבני העיר נרצחו בתחילת הכיבוש הגרמני ובגטו נותרו 3-2 בלבד. היו פעילים בית כנסת ושני בתי מדרש ובכולם התקיימו תפילות. בבתי המדרש היו גם ישיבות ושני בתי ספר וגם "חדר". היה קושי רב לקיים חיי דת כהלכתם. בראש וראשונה לא ניתן היה לשמור את השבת, שהייתה יום עבודה רגיל. גם האדוקים ביותר נאלצו לחלל אותה ועשו זאת מפאת פיקוח נפש. שומרי כשרות נאלצו לוותר כמעט לחלוטין על אכילת בשר, כי לגטו סופק בשר סוס טרף. יחד עם זאת נחוגו מועדי ישראל ככל שהדבר התאפשר: בפסח הוכנו מצות ומחלקת האספקה של היודנראט הקצתה מנת מצה לכל איש - בין רבע לחצי ק"ג לכל ימי החג וראש השנה תש"ג (12 ספטמבר 1942) עבר בהתרוממות רוח ובביקורים והילדים אף שלחו ברכות "שנה טובה"; יום כיפור עבר בזיכרון האקציות מהשנה הקודמת ואלפי הנרצחים, בסוכות הוקמו סוכות והעובדים מחוץ לגטו אף הצליחו להשיג לולב ואתרוג; בחנוכה שחקו הילדים בסביבונים ונערכו מסיבות ואפילו עצרת ("אקאדעמיע") חנוכה של הדתיים. כמו כן התקיימה מסיבה של "הברית העברית" וחגיגות בפנימיות ומועדונים של הילדים. בפורים היו מסיבות רבות, רעשני עץ והרצאות על החג. לילדים ניתנה האפשרות ללמוד בבית ספר דתי. המורה אליעזר גולדברג ייסד סמינריון דתי, בו נהג להקריא מדי שבוע פרק בהיסטוריה היהודית. ביום 24.1.1943 נערך סיום חגיגי של המסכת קידושין בהשתתפות נציגים מהנהלת הגטו, בו נישאו ברכות ותפילות. לאחר מעשי הרצח והרס המשפחות התעוררה שאלה הלכתית בענייני עגינות ואלמנות ואפשרויות חיתון מחדש. לקח זמן עד שהובן שמי שנלקח לפונאר לא ישוב עוד, ויצירת זיווגים חדשים אינה בגדר איסור. -האם האירועים האיומים חיזקו את הדת או הרחיקו את האמונה? מציין דבורז'צקי: "היו...תופעות של התרופפות האמונה בשמים, כפירה מתמדת שלאחר ייאוש; תופעות של אדישות גמורה לכל מחשבה מחוץ לנעשה בין כותלי הגטו – לא אמונה ולא כפירה רק מחשבה אחת תמידית, כיצד להיחלץ מהסכנה האורבת; וכן היו תופעות של התלהבות דתית מסתורית, של "אף על פי כן", אמונה בלתי מעורערת בדרכי ההשגחה, ביטחון בגאולה הקרובה שתבוא אחרי ימי הזוועה, ונכונות נפשית לקידוש השם".
גטו וילנה בלט בפעילות תרבותית ענפה ואינטנסיבית עד להתמיה. הפעילות המיוחדת הזו, שללא ספק הושפעה מהמסורת התרבותית –למדנית המפוארת של העיר, תרמה רבות להעלאת המורל של יהודי הגטו והיוותה ביטוי להתמודדותם עם המדיניות ומעשי הרצח הנוראים של הנאצים.
מערכת החינוך: זמן קצר לאחר הקמת הגטו נוסדו בו שני בתי ספר. זה נעשה ביוזמת המורים והיודנראט נתן את תמיכתו. בנובמבר 1942 התוסף בית ספר שלישי. לאחר תקופת האקציות התייצב מספר התלמידים על כ-1,500 ילד. בנוסף פעלו שני גני ילדים ובית ספר ברמה תיכונית עם כ-100 תלמידים.
פעל גם
בית ספר למוסיקה בעל שלוש מגמות לימוד עם כ-100 תלמידים. בבתי הספר התקיימו חגיגות וטקסים הקשורים במועדי ישראל ובאירועים היסטוריים – ספרותיים שונים. הקשר בין המורה לתלמיד היו הדוק ביותר, עם הרבה רגש, והפעילות הייתה אינטנסיבית ביותר.
בגטו נוסדו מועדון לנוער (לבני 18-16) ומועדון לילד, אשר קיימו פעילות ענפה עד להתמיה של חוגים, משפטים היסטוריים ודרמה. יצחק רודאשבסקי נותן ביטוי נלהב ביומנו ב-9 בינואר 1943: "הערב חגיגת המועדון הגדולה...עד 12 בלילה הראה החוג הדרמטי שלנו את כוחו...רוחנו שאנו נושאים אותה בגאון בין חומות הגטו, תהיה המתנה היפה ביותר לעתיד הזורח עתה. יחי הוער! הקדמה של עמנו". היודנראט נתן דעתו לטיפול בילדים, יתומים וילדים במצוקה והקים פנימייה לבנים, פנימייה לבנות, בית יתומים לגיל הרך ומעון יום לילדים של הורים עובדים. תוכנית הלימודים של בתי הספר התגבשה לאחר חילוקי דעות, וכללה בנוסף ליידיש ומקצועות כלליים גם עברית, תנ"ך ומקצועות של ארץ ישראל. התיאטרון: תיאטרון הגטו (געטא-טעאטער) הוקם ביוזמה "מלמטה" – של השחקנים, הזמרים והבמאים שנותרו בחיים - וקיבל מיידית את האפוטרופסות של הנהלת הגטו. המופע הראשון נערך בינואר 1942, כחודש לאחר האקציות הנוראות שכילו מעל למחצית מהתושבים, ונתקל בהתנגדות נחרצת מהציבור. ברחובות נתלו מודעות "אין עושים תיאטרון בבית קברות" ובמפלגות דנו בהחרמתו. עמדת הציבור השתנתה לחלוטין לאחר המופע הראשון ואלה שבאו אחריו והוא זכה להכרה ולהערכה נלהבת. ההצגות היו ברמה גבוהה ותרמו רבות להעלאת המורל של התושבים המדוכאים. כעבור שלושה חודשים עבר התיאטרון למשכן קבע באולם של "התיאטרון העירוני הקטן" בו היו למעלה מ-400 מקומות ישיבה.
מוסיקה: לצד התיאטרון פעלה תזמורת סימפונית (וממנה אף נגזרה תזמורת קאמרית) ומקהלה ביידיש. עם הזמן נוסדה גם מקהלה עברית, לראשונה בווילנה !היצירה המוסיקלית של גטו וילנה הצטיינה במקוריות, רבגוניות והיקף עצום וחלק ממנה התפרסם ברבות הימים בכל העולם היהודי. כדוגמה לכך יכול לשמש המנון הפרטיזנים היהודים.
הספרייה: הוקמה כמה ימים לאחר הכניסה לגטו ונוהלה על ידי הרמאן קרוק, כותב היומן הנודע. היו בה ספרים וחוברות למכביר. הספרייה נהנתה מפופולאריות רבה: בשנה הראשונה לקיומה היא השאילה כ-90,000 ספרים ובנובמבר 1942 נערכה חגיגה מיוחדת לרגל השאלת הספר ה-100,000. בחודשי האקציות ההמוניות אוקטובר-דצמבר 1941 קריאת ספרים הייתה מרובה ביותר והושאלו בממוצע כ-8,500 ספרים בחודש. הספרייה כללה אולם השאלות, אולם קריאה (היחיד המרווח בגטו ), ארכיון הגטו, מדור סטטיסטי וחנות ספרים (שנסגרה על פי צו גרמני) ועם הזמן אף הוקם מוזיאון יודאיקה. ספורט ושחמט: נערכו תחרויות ואליפויות בין קבוצות מהגטו וגם ממחנה העבודה קייליס. הענפים הנפוצים היו אתלטיקה (ריצות, קפיצות ואפילו מרתון ), כדורעף, כדורסל, טניס שולחן והתעמלות וריתמיקה. ביולי 1942 הוקם מגרש ספורט. בין 400 ל-1,200 איש עסקו בספורט בצורה זו או אחרת ובנוסף לכך תלמידי בתי הספר.
התקיימה גם פעילות ענפה בשחמט, כולל אליפויות וחלוקת פרסים.
אירועי תרבות: בגטו נערך מגוון רחב של פעילויות על במות אמנים, בתי ספר ופנימיות. חגיגות רבות היו במועדי ישראל ובחגים "חילוניים" כמו 1 במאי, ראש השנה האזרחית ו-ט"ו בשבט. ב-ט"ו בשבט שחל בינואר 1943 נערכו חגיגות בבתי הספר תחת הסיסמה "דרישת שלום מילדי הגטו לילדים בארץ ישראל" (!).היו גם ערבי עיון בארגון הסופרים והאמנים ותחרויות ספרותיות עם הענקת פרסים. נערכו גם תערוכות ציורים ותחרויות עם פרסים ונתגלה כישרון הציור הנדיר של הילד בן ה-11 שמואל בק (שברבות הימים זכה לשם עולמי).
הווי : בגטו נוצר פולקלור שכלל ביטויים, מטבעות לשון והומור- לעתים מקאברי, שנבעו מתנאי החיים. הדבר סיפק לאנשים מפלט למצוקות היומיומיות. השתמשו בביטויים כמו "סופנו פונאר" לציון המוות הבלתי נמנע, "מאלינה" למחבוא הצלה, "כאפונעס" (חוטפי היהודים ורוצחיהם), "הלוואי ואזכה להגיע לקבר ישראל" למוות טבעי וגואל, "הוא יקר בעיניי כמו השיין", "יודנפארראט" – על משקל יודנראט שמשמעו ביידיש בגידת הוועד וכיוצא בזה.
נפוצו בדיחות כמו: מה ההבדל בין הגרמנים לשמש? והתשובה: השמש עולה במזרח ושוקעת במערב ואילן הגרמנים עלו במערב ושוקעים במזרח; מדוע הסובייטים אינם מפציצים את הגטו? כי הוא טריטוריה שלהם. איך זה? כי הוא ססס"ר (ברית המועצות ) ובו הרחובות שאוולי, שפיטאלנה (בפולנית הם מתחילות ב-"ס"), סטראשון ורודניצקה; מהי העיר הארוכה ביותר? סטאלינגראד, כי לקח לגרמנים הרבה חודשים להגיע מהפרוור עד המרכז; היטלר אומר שאת המלחמה ינצח ה"ראסה" (גזע), סטאלין- ה"מאסע" (ההמון) ורוזוולט- ה"קאסע" (הקופה" ). חיי הרוח של גטו וילנה מצביעים על עמידתם של יהודי העיר מול הנאצים. מעשי הדיכוי והרצח של הגרמנים והליטאים והתנאים הנוראים שנכפו על היהודים, לא היה בהם כדי לשבור את רוחם של תושבי הגטו. לדעתנו הפעילות התרבותית של יהודי וילנה בשואה מהווה הוכחה מובהקת למאבקם בכוונות ההכחדה של הנאצים ולניצחון רוחם.
רוב רבני העיר נרצחו בתחילת הכיבוש הגרמני ובגטו נותרו 3-2 בלבד. היו פעילים בית כנסת ושני בתי מדרש ובכולם התקיימו תפילות. בבתי המדרש היו גם ישיבות ושני בתי ספר וגם "חדר". היה קושי רב לקיים חיי דת כהלכתם. בראש וראשונה לא ניתן היה לשמור את השבת, שהייתה יום עבודה רגיל. גם האדוקים ביותר נאלצו לחלל אותה ועשו זאת מפאת פיקוח נפש. שומרי כשרות נאלצו לוותר כמעט לחלוטין על אכילת בשר, כי לגטו סופק בשר סוס טרף. יחד עם זאת נחוגו מועדי ישראל ככל שהדבר התאפשר: בפסח הוכנו מצות ומחלקת האספקה של היודנראט הקצתה מנת מצה לכל איש - בין רבע לחצי ק"ג לכל ימי החג וראש השנה תש"ג (12 ספטמבר 1942) עבר בהתרוממות רוח ובביקורים והילדים אף שלחו ברכות "שנה טובה"; יום כיפור עבר בזיכרון האקציות מהשנה הקודמת ואלפי הנרצחים, בסוכות הוקמו סוכות והעובדים מחוץ לגטו אף הצליחו להשיג לולב ואתרוג; בחנוכה שחקו הילדים בסביבונים ונערכו מסיבות ואפילו עצרת ("אקאדעמיע") חנוכה של הדתיים. כמו כן התקיימה מסיבה של "הברית העברית" וחגיגות בפנימיות ומועדונים של הילדים. בפורים היו מסיבות רבות, רעשני עץ והרצאות על החג. לילדים ניתנה האפשרות ללמוד בבית ספר דתי. המורה אליעזר גולדברג ייסד סמינריון דתי, בו נהג להקריא מדי שבוע פרק בהיסטוריה היהודית. ביום 24.1.1943 נערך סיום חגיגי של המסכת קידושין בהשתתפות נציגים מהנהלת הגטו, בו נישאו ברכות ותפילות. לאחר מעשי הרצח והרס המשפחות התעוררה שאלה הלכתית בענייני עגינות ואלמנות ואפשרויות חיתון מחדש. לקח זמן עד שהובן שמי שנלקח לפונאר לא ישוב עוד, ויצירת זיווגים חדשים אינה בגדר איסור. -האם האירועים האיומים חיזקו את הדת או הרחיקו את האמונה? מציין דבורז'צקי: "היו...תופעות של התרופפות האמונה בשמים, כפירה מתמדת שלאחר ייאוש; תופעות של אדישות גמורה לכל מחשבה מחוץ לנעשה בין כותלי הגטו – לא אמונה ולא כפירה רק מחשבה אחת תמידית, כיצד להיחלץ מהסכנה האורבת; וכן היו תופעות של התלהבות דתית מסתורית, של "אף על פי כן", אמונה בלתי מעורערת בדרכי ההשגחה, ביטחון בגאולה הקרובה שתבוא אחרי ימי הזוועה, ונכונות נפשית לקידוש השם".
הפעילות התיאטראלית והמוסיקלית נתנה השראה ליוצרים. דוגמה לכך הוא המחזה "גטו" של יהושע סובול, אשר זכה להצלחה רבה, תורגם לשפות זרות והוצג על במות ברחבי העולם.
